בכפר קטן חי לו פעם זקן סיני חכם ולו בן צעיר וסוס.
חייו של הזקן החכם התנהלו בשקט ושלווה. יום אחד הסוס ברח מהאורווה ונעלם. באו אנשי הכפר ואמרו לאיכר הסיני הזקן, "אנו משתתפים בצערך כמה שזה רע". שאל אותם הזקן "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?"
אנשי הכפר לא ידעו לענות והלכו.
למחרת חזר הסוס, אך לא לבדו – הוא הביא עמו עדר סוסי בר יפים. הזקן ובנו פתחו את דלת האורווה וכל הסוסים נכנסו פנימה. באו וראו אנשי הכפר, ואמרו לזקן – "וואו, כמה שזה טוב, קיבלת מתנה משמיים, עכשיו תהפוך לעשיר". ענה להם הזקן – "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?" אנשי הכפר לא ידעו לענות והלכו להם איש איש לביתו.
לאחר מספר ימים, נפל בנו של האיש הזקן בעת שניסה לאלף את אחד מסוסי הבר ושבר את הרגל. באו אליו אנשי הכפר ואמרו לזקן "כמה שזה רע". ענה להם הזקן, "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?" אנשי הכפר לא ידעו לענות והלכו להם.
כעבור זמן מה פרצה מלחמה. הגיעו אנשי צבא לגייס את צעירי הכפר לשדה הקרב. במלחמה הזו נהרגו רבים מבני הכפר. את הבן של הסיני הזקן לא לקחו כמובן, כי רגלו הייתה שבורה ומגובסת הוא נשאר לנוח בביתו.
כשקורה לנו משהו אנחנו אף פעם לא יודעים אם זה טוב או רע. יש לנו נטייה לחשוב שלילי בגלל האוטומטים השליליים שלנו, המוח שלנו מתוכנת כך שאנחנו חושבים יותר שלילי מחיובי, אפילו ברמה של רגשות. אנחנו תמיד מעדיפים לחשוב שמשהו רע יקרה, אולי אפילו הגרוע ביותר. אבל האמת היא, שכשקורה לנו משהו בחיים – אנחנו לא באמת יודעים אם זה טוב או רע. האפקט הראשוני של משהו טוב, הוא באמת חיובי. רק אחר כך ישנה התפתחות שמביאה לשינוי. אנשי הכפר בסיפור לא הבינו שדברים נמצאים בשינוי מתמיד. אם אנחנו נמצאים במקום יותר מדי טוב, יש נפילה כי משהו קורה. אם אנחנו נמצאים במקום לא טוב, יש עלייה וזה משתנה שוב. המקום של הטוב והרע הוא זמני. מחשיבה על טוב ורע, הכי חשוב זה לשאוף לאיזון, לשיווי משקל, למקום טוב באמצע.
בטיפול הוליסטי, אדם לומד כיצד להגיע לאיזון. הוא לומד להרגיש טוב, להסתכל על החיים בפרספקטיבה רחבה יותר, ולהיות פחות מושפע מהשינויים התנודתיים, הלא יציבים, המפתיעים של החיים. כשאנחנו נמצאים באמצע, גם אם אנחנו זזים מהמקום שלנו בעקבות משהו חיצוני שהזיז אותנו, זוהי לא תנודה קיצונית. בדומה להומיאוסטזיס – אנחנו יוצאים משיווי המשקל וחוזרים אליו תוך זמן קצר יחסית.
אני תמיד מאחלת לעצמי לא להיות בלה לה לנד ושחיי יהיו מספיק פשוטים וטובים. אני לא מחפשת להיכנס לקזינו בלאס וגאס בו אזכה במיליונים של דולרים ואחר כך אהיה עסוקה בפחדים שמא אאבד אותם. כשאני יושבת במרפסת אני כבר לא מסתכלת על האורות של העיר אלא על השקיעה מבעד לשדות היפים והרגועים. מי הם אנשי הכפר בסיפור? אלו שמייצגים משהו שקיים בתודעה של כולנו. הם קודם כל נבהלים כשקורה משהו "רע". דברים שנתפסים בעינינו לא טובים מביאים איתם הזדמנות להתבונן. למה תמיד קופץ לנו השד של הפחד?
אדם שזכה זה עתה בלוטו בטוח שהגיע לגן עדן, אבל מחקרים מראים שאנשים שזכו בלוטו לא מצליחים לשמר את הכסף והוא נעלם להם בין האצבעות. התחושה הטובה שמתלווה לזכייה בלוטו גם היא מתפוגגת. ואם לא די בכך, פתאום מתווספות להם דאגות שלא היו להם קודם – בני משפחה, חברים ומוסדות שונים פונים אליהם בבקשות לקבל מכספם והם לא מצליחים להתמודד עם זה.
טיפלתי פעם באדם שהיה כל הזמן בחרדה שכל הטוב שיש לו בחיים יעלם. הוא היה עסוק כל הזמן במחשבות מה יקרה לו אם יאבד את הכול. ואני חושבת לעצמי שככל שיש לאדם יותר – כך הוא מבלה את ימיו בדאגות שמה שיש בבעלותו יתפוגג ויעלם. למה? כי גם מה שקיים כבר בחיינו מצריך מאתנו מאמץ לשמור עליו.
אדם נולד, קם כל בוקר ובסופו של המסע הוא מסיים באותו אופן. לא משנה מה אנו צוברים בחיינו – בכל מקרה איננו לוקחים אתנו דבר.
אז אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו וגם אין לנו יכולת לדעת אם הם טובים או רעים. יש לנו רק בחירה אחת – להיות מחויבים לדרך. אם נסמוך על המסלול שלנו שיביא אותנו לאן שאנחנו צריכים להגיע, יקרו לנו דברים נכונים, לא משנה אם הם טובים או רעים, אלא פשוט אבני דרך שאנחנו צריכים לעבור. אז כל פעם שקורה משהו מאתגר, מאכזב, מפחיד, מתסכל או מאיים, נזכור שצריך להמשיך ללכת כי אף פעם אי אפשר לדעת מה מחכה לנו הלאה. ממש כמו הזקן הסיני החכם.
להתראות בקליניקה,
לידיה ✿
